|
|
מוטציות כרומוזומאליות ודרכי מניעתןהשינויים המתרחשים בכרומוזומים בתהליך ההזדקנות נחלקים לשני סוגים: מוטציות ואפימוטציות. מוטציות הן שינויים ברצפי הדנ"א, אפימוטציות הן שינויים באופן ארגונם בכרומוזומים, המשפיע על נטייתם להיתרגם לחלבונים. למרבה המזל, אין צורך להתמודד עם שתי התופעות בנפרד, כיוון שניתן למנוע את שתיהן בדרך זהה. זהו
אחד התחומים
בו ביצעה
האבולוציה את
החלק הקשה של
העבודה
במקומנו. לבני
אדם כמות
דנ"א עצומה
והשמירה על
שלמותו והפונקציונאליות
שלו מסובכת
ביותר, אולם
הכרחית
לצורך
קיומנו. משום
כך, פותח
התחכום הנדרש
בתהליך
האבולוציה. מזלנו
שפר במיוחד
בגלל העובדה
הבאה:
אבולוציה
(לאחר הופעת
בעלי
החוליות בכל
אופן) נתקלה בבעיית
תחזוקת דנ"א
מסוימת
חמורה בהרבה
מכל השאר,
והיא: למנוע
את מות
האורגניזם
מסרטן. סרטן
עלול להיות
קטלני גם אם
המוטציה (או
האפימוטציה)
הקטלנית
מתרחשת בתא
אחד בלבד.
בעוד ששיבוש
בפעולה
התקינה של
גנים שאינם
קשורים בסרטן
אינה מזיקה,
אלא אם כן היא
מתרחשת
בתאים רבים
ברקמה נתונה.
לכן, גנים אלו
מתוחזקים
טוב בהרבה
מהנדרש
בתקופת חיים
רגילה. הערה:
האמור מעלה
מפושט במידת
מה, מוטציות ונזק
לדנ"א עלולים
להוות סיבה
משמעותית
לשתיים
מהבעיות
עליהן SENS מנסה
להתגבר:
דילול תאים
והפיכתם
לרעילים.
הסיבה לכך היא
שתאים
עלולים לבצע
התאבדות או
להיכנס למצב
"זיקנה" בו
חלוקתם נפסקת,
כתגובה לנזק
לדנ"א, על מנת למונע
את התפתחותו
לסרטן. בעיות אלה
אינן צריכות להעסיקנו
כאן, כיוון שהן
מטופלות
בחלקים
המתאימים של
גישת SENS.
המשמעות של
האמור מעלה
היא שאין
צורך בתיקון
מוטציות
כרומוזומאליות
על מנת למנוע
מהן לגרום
לנזק קטלני:
כל שנדרש הוא
לפתח תרופה
יעילה לסרטן.
הגישה
המועדפת עלי
(אשר הייתה
הנושא של ועידת
SENS
השלישית,
כינוס
שערכתי
בקמברידג' ב 2002)
נקראת WILT (Whole-body
Interdiction of Lengthening of Telomeres - מניעה
כלל גופית של
התארכות
טלומראסים).
זוהי גישה
שאפתנית
בהרבה, אך
מקיפה ויעילה
לתווך ארוך
יותר מאשר כל
הגישות
הזמינות או
הנמצאות
בפיתוח:
סילוק כולל
של הגנים
האחראיים
להארכת
טלומראסים
ול ALT (Alternative Lengthening
of Telomeres -
הארכת
טלומראסים
חלופית) מכל
התאים
המטוזיאים.
היתרון של
גישה זו על
פני סילוק
טלומראסים
בעזרת
תרופות הוא
בכך שהתא
הסרטני אינו
יכול להסתגל
לטיפול על ידי
מעבר מוטציה -
יהיה עליו
ליצור אנזים
שלם, טלומראס,
יש מאין. מובן
שתחילה
הרעיון נשמע
מטורף, אך הוא
בהחלט עלול
להיות ניתן
לביצוע. זאת
מכיוון שהטכנולוגיה
הדרושה
לאכלוס מחדש
(החלפה) של תאי
הגזע בדם
(בעכברים) ובמעיים
כבר קיימת.
ויישומה
לעור אינו
אמור להוות
בעיה מיוחדת. אם
לשפוט לפי
הגיל שבו
תוקפת dyskeratosis
congenital,
מחלה הקשורה
באחזקת
טלומראסים
לקויה, שימור הטלומראסים
בתאי הגזע
הנאונאטאליים
יספיק לכעשור.
לכן, סביר
להניח
שהחלפת כל
תאי הגזע על
ידי תאי גזע בעלי
טלומראסים
משוחזרים, אך
חסרי הגנים
האחראיים
להארכת
טלומראסים
או ל ,ALT
פעם בעשור,
תשמר את
הרקמות
הרלוונטיות
ובו בזמן
תמנע את
הפיכתו של
סרטן מסוג
כלשהו למסכן
חיים. הגנים
האחראיים
להארכת
טלומראסים או
ל ALT
בתאים
שכבר נמצאים
בגוף, יצטרכו
להיות משונים.
לחילופין,
תאים אלו
יסולקו
בצורה שלא
תגרום נזק
לתאים
המתוכננים.
שתי הגישות,
כאמור, קרובות
ליישום בעכברים. דיון
בנושא
בועידת 10 IBAG: de Grey |
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
בעיות
או שאלות
בנוגע לאתר יש
להפנות לדר' Aubrey de Grey